לך לך: מהלכי התפילה של אברהם

פתיחה:  בניגוד לנח, כיצד היתה לאברהם זכות אבות בתפילתו ?

 אמר רבי יהודה, אף על גב דזכאה הוה נח, לאו איהו כדאי (בגין) דקב"ה יגין על עלמא בגיניה, תא חזי, משה לא תלה מלה בזכותיה אלא בזכות אבהן קדמאי, אבל נח לא הוה ליה במאן דיתלי בזכותא כמשה. אמר רבי יצחק, ועם כל דא כיון דאמר ליה קב"ה והקימותי את בריתי אתך, הוה ליה למבעי רחמי עלייהו". (זוהר, בראשית א, עמ' שעד)

חלק א- שכר פסיעות:

1.שכר על הדרך:
וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ

אשר אראך. לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה  (ו) בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור. כיוצא בו את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק (בראשית כב, ב.), כיוצא בועל אחד ההרים אשר אומר אליך (שם), ...:(רש"י,שם)

בפירוש "מתנות כהונה" על המדרש פירש, אם היה מגלה לו היכן המקום היה אברהם מזדרז למחוז חפצו בדרך הקצרה ביותר, כדי לקיים רצון ה'  אך מאחר שלא ידע המקום היכן הוא, הלך בדרך ארוכה וע"י זה קיבל שכר על כל פסיעה שהוסיף בדרכו. (ע"פ הרב איתי בן אהרון)

2.שכר פסיעות:

גם מי שיש לו בית כנסת בשכונתו, רשאי ללכת להתפלל בבית כנסת המרוחק מביתו, ואין בזה משום ''אין מעבירין על המצות'', אלא אדרבה יש לו שכר פסיעות. ואף על פי שאין לו טעם מיוחד במה שמעדיף ללכת אל בית הכנסת הרחוק מביתו. ומכל מקום תלמיד חכם השוקד על לימודו, נכון יותר שיתפלל בבית הכנסת הסמוך לביתו, כדי שלא יתבטל מלימודו, שלימוד תורה חשוב הרבה יותר משכר פסיעות בעלמא. וכבר אמרו במשנה (פאה פרק א' משנה א', ושבת קכז.)''ותלמוד תורה כנגד כולם''... 

לג יש אומרים שאין שכר פסיעות אלא כשהולך רגלי, ולא כשנוסע ברכב. ולכן הנוסע ברכב לבית הכנסת, נכון שיחנה במקום קצת מרוחק מבית הכנסת, כדי שילך מעט לבית הכנסת. [כמבואר לעיל סעיף כ' אודות שכר ריצה לבית הכנסת]. אך בן ישיבה או תלמיד חכם שהליכתו ברגל גורמת לו לביטול תורה, אין לו להקפיד בזה. [שארית יוסף ח''ב עמ' שיח. ילקוט יוסף, מהדורת תשס''ד, סימן צ, הערה לג, תפלה כרך א', עמוד רב]. 

(קיצור ילקוט יוסף, סימן צ, סעיפים לב-לג)

3.פסיעות לפני ואחרי תפילת שמונה עשרה:

הפסיעות שלפני התפילה, קדימה או אחורה ושוב קדימה, אינן מעיקר הדין. בגמרא (יומא נג ע"ב) הוזכרו רק הפסיעות שאחרי התפילה, כעין פרידה מלפני המלך, וכך נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות תפילה פ"ט הלכה ב-ג) ובשולחן ערוך (סי' צה וקכג). לפי מה שראיתי זהו מנהג תימן, שלא לפסוע כלל לפני התפילה (הרב דוד משרקי, תכלאל עם ביאור 'באר מרים', עמ' עב). 
2. הרמ"א (סי' צה ס"א) כתב בשם הרוקח שיש לפסוע גם לפני התפילה שלוש פסיעות קדימה, בתור הכנה לתפילה, והוסיף לכך רמז משלוש פעמים שנזכרה לשון גישה לתפילה (אצל אברהם אבינו, יהודה, על פי מדרשים ש"ויגש אליו יהודה" היה לתפילה לפני ה', ואליהו הנביא). באליה רבה (סי' צה סק"ג) כתב שיתכן שהעניין לפסוע שלוש פסיעות לפניו נועד עבור מי שלא הלך במיוחד לתפילה, כגון שהתפלל בביתו, ולכן עליו לעשות מעשה של התקרבות, אבל כאשר הולכים לבית הכנסת לתפילה אין צורך במעשה נוסף של התקרבות.
3. באשר לפסיעות אחורה ושוב קדימה כתב באליה רבה: "גם נראה שאין צריך לחזור לאחוריו כדי לילך לפניו, דהיינו כשעומד אצל הכותל". נראה מדבריו שהיה פשוט לו שאין שום עניין עצמי בהליכה לאחוריו, והיא נועדה רק לצורך טכני, לאפשר לאלו העומדים ליד הקיר את הפסיעות שלפניו, ועל כך כתב שעניין הפסיעות שלפניו אינו חשוב כל כך, כאמור, ולכן אין צורך לטרוח ללכת לאחוריו כדי להתקדם אחר כך שלוש פסיעות (ואולי היקל בזה לא רק בגלל הטרחה אלא בגלל המוזרות שבדבר). במשנה ברורה (סי' צה סק"ג) כתב בשם המגן-גיבורים שמנהג העולם ללכת לאחוריו, ולא הסבירו טעמו של דבר, ונראה שכוונתם לומר שמנהג העולם להחמיר בעניין הפסיעות קדימה, שגם כאשר יש מחיצה לפני המתפלל המונעת את הפסיעה קדימה הולכים תחילה אחורה כדי לאפשר את ההליכה קדימה. אם כן, גם לדעתם אין שום עניין עצמי בפסיעות אחורה. וכך נהגו כמה גדולים, לפסוע קדימה אך לא לפסוע לפני כן אחורה (הובאו בשו"ת רבבות אפרים, לרב אפרים גרינבלט זצ"ל שנפטר בשבוע שעבר, ח"ז סי' כט). (שו"ת ע"פ הרב עזריה אריאל)

חלק ב- הפתיח של שמונה עשרה- ברכת מגן אברהם:

1.אברהם- מקור הברכות:  וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה (בראשית יב,ב)

והיה ברכה. הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי לאדם ונח, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ. ב"ר (שם). דבר אחר ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלהי אברהם, ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך (ה) חותמין ולא בהם (רש"י,שם)

והיה בגימטריא שם של ד', כלומר בך יהא החתימה שאומרים ברוך אתה ה' מגן אברהם. (מהרש"ל,שם): 

וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַי-הֹ-וָ-ה הַנִּרְאֶה אֵלָיו (בראשית יב,ז)
וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה: (יג יח)

2.ברוך,אתה,ה':

"בָּרוּךְ אַתָּה יְ-יָ, אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם. אֱ-לֹהֵי יִצְחָק. וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב".

המילים הראשונות של התפילה לכאורה קשות מאוד להבנה. אנחנו אומרים: 'ברוך אתה ה''. נראה שאם ניקח את הדברים לפי ההבנה ההמונית, הם יהיו קרובים לכפירה חס ושלום. שהרי לברך מישהו משמעותו להעניק לו דבר שהוא זקוק לו. אם כן לכאורה, הביטוי 'ברוךאתה ה'' בא לומר, שאנחנו נותנים לרבונו של עולם משהו שחס וחלילה הוא חסר.
הציל אותנו מן הטעות הזאת רבינו חיים מוולוז'ין בספרו 'נפש החיים' (שער ב). שם הוא מבאר שהמילה 'ברוך' שונה מן המילה 'מבוֹרך'. כשם שלמשל המילה 'רחום' שונה מן המילה 'מרחם' - אדם המרחם הוא מי שמתעורר לרחמים כאשר הוא רואה מחזה עגום, והרי הוא מתפעל. ההתפעלות שלו מצביעה על רוך מסוים בנפשו שמראה גם על חולשה, על שיעבוד מסוים של נפשו כלפי החוץ. מה שאין כן 'רחום', הוא מי שאף על פי שאין לו התפעלות פנימית, מאתו נובעים רחמים. כמו כן גם המילה 'ברוך', יש להבין אותה כמו "מעַיין ברוך". לא שהמעיין בעצמו מקבל ברכה, אלא שהוא נותן ברכות. אם כן "ברוך אתה ה' " פירושו: "מקור הברכות אתה". אמירתנו 'ברוך' באה לפתח בנו את ההכרה שרבונו של עולם הוא המקור האמיתי לכל הברכות. אנחנו מזכירים את זה כדי לפתוח בנפשנו את צינורות השפע. המילה השנית 'אתה', גם היא קשה במידת מה. 
כיצד ניתן לפנות אל הבורא בביטוי כל כך מצמצם? כאשר אנחנו אומרים 'אתה', אנחנו ממקדים בנקודה ספציפית של הכרתנו, את מי שאנחנו פונים אליו. ואילו רבונו של עולם הוא אין סוף? כיצד ניתן לפנות אליו בתור דבר ספציפי, בתור אישיות מסוימת? אלא שצריך שוב לזכור מה השורש הדקדוקי של המילה 'אַתָּה' בעברית. המילה 'אתה' בתור פועל "לאתות" פירושה: לבוא. כמו בפסוק בפרשת "וזאת הברכה": "ה' מסיני בא...ואתה מרבבות קודש" (דברים לג, ב). כמו כן גם בארמית הפועל 'אתא' פרושו לבוא. אם כן כאשר אנחנו אומרים לרבונו של עולם 'אתה', לא אנחנו פונים אליו אלא אנחנו מציינים את העובדה שהוא בא אלינו. אם כן, "ברוך אתה" משמעותו: מקור הברכות הבא אלינו. 
המילה השלישית - ה', הוי"ה, גם היא זקוקה לפירוש. והלא לרבונו של עולם יש תארים רבים: נקרא ה', נקרא א-להים, נקרא ש-די, צ-באות, רחום וחנון. מדוע בחרו אנשי כנסת הגדולה, מחברי התפילה, להשתמש דוקא בשם הוי"ה בלבד בכל התפילות כולן, ולא בשאר השמות? זאת משום ששם 'הויה' מציין את מדת הרחמים, כלומר מי שמשנה את סדרי הטבע. וכאשר אנחנו באים להתפלל לפני רבונו של עולם, אנחנו באים לבקש ממנו שישנה את סדרי העולם. אם היינו מבקשים ממנו שיתמידו סדרי העולם היינו פונים אליו בשם 'א-להים', בתור מי שברא את הטבע. אבל אנחנו מבקשים שיֵעָנֶה למבוקשנו, שירפא את החולים, שיתיר את האסורים ויחיה את המתים. אם כן אנחנו פונים למי שמשדד את מערכות הטבע, ומתעלה על גביהן מתוך מידת הרחמים. לכן נוכל לסכם כעת "ברוך אתה ה'" - מקור הברכות הבא אלינו בתור מידת הרחמים, הוא א-להינו וא-להי אבותינו, א-להי אברהם, א-להי יצחק, וא-להי יעקב (מאמר שמונה עשרה - ברכת אבות ,ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

3.המשותף לברכת אבות וקריאת שמע:

יכוין בברכות פירוש המלות, וכשיזכיר שם ה' יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל. ויכוין בכתיבתו ביו''ד ה''א שהיה הוה ויהיה, ובהזכירו אלוקים יכוין שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ובהזכירו אלהינו יכוין שהוא אלוה שלנו שהוא תקיף ובעל היכולת. ויש אומרים שכל זה אינו אלא בהזכרת שם ה' שבברכות, אבל בשאר הזכרות שם ה' שבפסוקים וכדו' אין צריך לכוין כנז'. ויש חולקים ואומרים דבכל הזכרת שם ה' צריך לכוין כנז'. ולכתחלה נכון לכוין כנז' בכל הזכרת שם ה'. ובפרט יש לכוין כן בברכת אבות שבשמונה עשרה, ובהזכרת שם ה' שבפסוק שמע ישראל. [ילקו''י על הלכות השכמת הבוקר עמוד תנט. שאר''י חלק א' עמוד לז]. (קיצור ילקוט יוסף ,סימן ה שעיף א) 

4.אם לא כיוון באבות- צריך לחזור:
אם טעה בתפלתו ונסתפק בדבר שיש בו מחלוקת הפוסקים אם יצא ידי חובת תפלה או לא, ולא הוכרע הענין בהלכה, יחזור ויתפלל בתורת תנאי של נדבה, ואם אירע בשבת לא יחזור להתפלל, מפני שאין תפלת נדבה בשבת. ובדבר שדעת מרן השלחן ערוך לחזור ולהתפלל, אף שמצינו לכמה פוסקים שחולקים על זה, מכל מקום יכול לחזור להתפלל גם בשבת בתנאי של נדבה, שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כמאן דאמר שמותר להתפלל תפלת נדבה בשבת, בצירוף דעת מרן. [וכגון אדם הרגיל לכוין תמיד בברכת אבות, ויקר מקרהו שלא כיון בברכת אבות בתפלות שבת, שדעת מרן שצריך לחזור ולהתפלל ולכוין באבות, אף על פי שיש חולקים, מכל מקום בתנאי של נדבה מהני לחזור אפילו בשבת, וכנזכר]. [שאר''י ח''ג עמו' סג. ילקו''י סי' קז הערה ה', שם, עמוד תקלא]. (קיצור ילקוט יוסף קז,ה)

5.מדוע משתחווים דווקא בברכת אבות?
עיקר ההכנעה והביטול העצמי צריך האדם להראות במקום הראוי ביותר, והיינו בהעריכו עצמו נגד מי שגדול ממנו, אז יכיר שהשגתו בגדולת השם ית' כאין נחשבת לעומת השגת הגדולים. ע"כ באבות, שמצייר השגת האבות בגדולת השם ית' וכבודו, ראוי שיראה האדם אפיסת כחו המשיג וביטולו, בין מצד הערתם הטבעית ברגשי לבבם הטהור שהוא נעלה מכוחותינו, ובזה רומז השחי' דתחלה, שהדבר הטבעי בא בתחלת ההתרגשות, ובין השגתם המדעית שהיתה נפלאה מאתנו ואין ציורינו מגיע לה. ע"כ כשנרצה להראות שאנו חפצים לצייר עכ"פ מעט מהרבה מציוריהם הרמים כדי לכבד את מלך הכבוד ית' ע"פ מדותיהם הם ע"ה, צריך מאתנו שחי' והכנעה גדולה בתחלה ובסוף (עין איה, ברכות ה קיב)

חלק ג- הכנת הגוף לתפילת שמונה עשרה :

1.מדוע אברהם לא נדרש להתפלל על פרעה ?
וַיְנַגַּע יְ-הֹ-וָ-ה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם: וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא: לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ (בראשית יב,יז-יט)

2.מדוע אברהם לא מתפלל על עקרותה של שרה?
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַי-הֹ-וָ-ה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְ-הֹ-וָ-ה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (בראשית כה,כא)

3.אברהם יכול היה להיות במדרגת מתפלל  רק לאחר שעבר ברית מילה (ענ"ד)

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְ-הֹ-וָ-ה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר: (בראשית יז,א-ג)

א.על מנת להתהלך לפני ה' כלומר להתפלל עליו להיות תמים(נימול):

התהלך לפני. כתרגומו פלח קדמי, הדבק בעבודתי: 
היה תמים. אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי. (ת) ולפי מדרשו, התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני.... : (רש"י,שם)

ב.לפני שנימול המפגש עם ה' היה במדרגה חלשה יותר של נפילה:

ויפל אברם על פניו. ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח  (ג) לעמוד ורוח הקדש נצבת עליו, וזהו שנאמר בבלעם נופל וגלוי עינים, בברייתא דר"א מצאתי כן (פרקי דר"א פכ"ט): (רש"י,שם)

ג.ההתגלות שלאחר המילה היתה במדרגה אחרת לגמרי:

וַיֵּרָא אֵלָיו יְ-הֹ-וָ-ה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: (בראשית יח,א)
וזה היה עניין אברהם ומדרגת שלמותו אחרי שנמול, שהרושם ההוא אשר שם בבשרו העירו לדבקו בשם הנכבד. ולזה נאמר כאן וירא אליו ה' באלוני ממרא, כי הנה קודם זה בהיותו ערל בשר לא היה מגיע אליו רוח נבואה, אלא במקום מיוחד ומוכן, ובהכנות ידועות, ובביטול החושים במראות או בחידות. אמנם אחר שנמול, היה כ"כ דבק באלהיו, שבהיותו באלוני ממרא מקום עסקיו ומושבו, ובהיותו יושב פתח האהל שיעברו אצלו אנשי העיר ויראוהו ויראה אותם, וכל שכן שהיה כחום היום בבוקר כשהתחיל היום להתחמם, שאז עת המיית אדם שיצא כל איש לפועלו ולעבודתו, ושיסובבו עיר לענייני עסקיהם. אז באתהו הנבואה, יען וביען הסיבות ההן שיעיקו כל אדם מהדבקות לא היו מפסיקים דבקות פרטי. (אברבנאל, תחילת פרשת וירא)

4.נקיות הגוף בעת התפילה:
המתפלל צריך ליזהר שיהיה גופו נקי, לפיכך אם היה נצרך לנקביו, אף שיכול להעמיד עצמו עד כדי שיעור פרסה, לכתחלה לא יתפלל תפלת שמונה עשרה עד שיתפנה לנקביו. ואם עבר והתפלל והיה צריך לגדולים, ומשער שיכול היה להעמיד עצמו עד שיעור הליכת פרסה [שבעים ושתים דקות], יצא בדיעבד, ואינו חוזר להתפלל. אבל אם משער שלא היה יכול להעמיד עצמו עד כשיעור זה, הרי תפלתו נחשבת לתפלת תועבה, וחוזר ומתפלל. ואם הזמן קצר ואם ימתין להתפלל עד שיתפנה יעבור זמן תפלה, או קריאת שמע, מותר לו לכתחלה להתפלל, כל שיכול להעמיד עצמו כשיעור פרסה. והנצרך לנקביו קטנים והתפלל תפלתו תפלה, אפילו אם לא היה יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה, ואין צריך לחזור ולהתפלל. ואם ירצה רשאי לחזור ולהתפלל בתנאי של נדבה. אבל לכתחלה אפילו יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה, כיון שמרגיש שהוא נצרך לנקביו לא יתפלל. [שארית יוסף ח''ב עמו' שעא. ילקו''י סי' צב הערה א', במהדורת תשס''ד תפלה כרך א' עמו' שכג]. (ילקוט יוסף צב,א) 


חלק ד: זכות אבות ההולכת ונבנית באברהם

1.תפילה וזכות אבות:

דהנה יש שהוא צדיק מחמת זכות אבותיו או מחמת שהוא תמיד בין הצדיקים. אבל באמת צריך האדם שלא להשגיח על זה הן הצדיק בן צדיק לא ישגיח על זכות אבותיו לאמר שזכות אבות יעמוד לו ולא יתאמץ בעבודת הבורא מחמת זה לא ישגיח על זה רק צריך אימוץ וחיזוק גדול בעבודתו יתברך והן הצדיק שאינו בן צדיק אל יתיאש עצמו לאמר מאחר שאין לו זכות אבות לסייע לא יוכל להגיע לעבודת הבורא יתברך אל יאמר כן רק יעבוד השם יתברך באמת והבא לטהר מסייעין לו מן השמים רק לחשוב שהשם יתברך עושה לו כל זאת שמסייע לו (נעם אלימלך פרשת לך לך).

2.רבי עקיבא לא מונה במקום רבן גמליאל בגלל שלא היתה לו זכות אבות:

את מי נעמיד במקומו?
נעמיד את רבי יהושע? בעל מעשה הוא;
נעמיד את רבי עקיבא? שמא יעניש אותו שאין לו זכות אבות;
אלא נעמיד את רבי אלעזר בן עזריה, שהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא.
הוא חכם - שאם יקשו לו, הוא יפרק את הקושיות.
והוא עשיר - שאם יהא עליו לעבוד את בית הקיסר, הוא ילך ויעבוד.
והוא עשירי לעזרא - שיש לו אבות, ולא יוכל רבן גמליאל להעניש אותו'. [ברכות כ"ז ע"ב - כ"ח ע"א. מתורגם]

3.התפילה מעוררת את זכות האבות:

ובגמרא מסכת שבת (דף נ"ה): "תמה זכות אבות מימות הושע בן בארי. ויש אומרים מימות אליהו, ע"ש. ובתוס' שם בשם ר"ת מובא שזכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה. דהא כתיב "וזכרתי את בריתי יעקב..." ועל זה אנו סומכים להזכיר זכות אבות. אמנם זה שאנו מזכירים בתפילה ברית אבות, אף לאחר שתמה זכות אבות יש מן הראשונים שביארו בצורה שונה, עיין בספר אור זרוע הלכות תפילה בשם מורו רבי יונתן, דתמה זכות אבות, שאינה עומדת מעצמה, אבל כשאנו מתפללים שיעמוד לנו זכות אבות אינה תמה, וכוונתו לומר, שע"י צירוף הבקשה והתפילה, כשאדם מביע את רצונו ושאיפתו להיכלל בזכות האבות, אזי זכותם עומדת לו, וכאמור, שע"י פעולת התפילה, העבודה שבלב, היא כשאדם מזדהה ומשתף עצמו ומבין את הצורך של הדבר, ואת החיבור שיש לו עם האבות, ועומדת לו זכותם. (הגאון רבי אברהם שפירא,תיךה וזכות אבות)

סיום: זכות אבות - מלשון זיכוך:

דריש ר''ע איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן (סוטה יז,ע"א)

ובשם הסבא מקעלם זצוק ״ל מובא שביאר : ״זכו ״ הוא מלשון זיכוך , והיינו שאם זיככו עצמם ומידותיהם כראו י אז
שכינה שורה ביניהם , ״לא זכ ו ״ היינו שלא זיככו מידותיהם אז אש אוכלתן . (ישמח לב, נישואין באגדה,סימן כו)


אברהם אבינו לא נזקק לזכות אבות ביולוגיים כי הוא אבי האומה וראיתי שפירשו זכות מלשון זכות(מלשון זך) וממילא מהותו שלו היא הזכות שבגינה יכול היה להתפלל ועדיין- לזכות שלמה הגיע רק לאחר מהלך ארוך (גם כפשוטו) שהחל בהליכה לארץ כנען, ירידה למצרים, היפרדות מלוט ונסיון העקרות  שהגיע לשיאו בברית המילה ואז הוא הגיע למעלת הזיכוך הגבוהה ולכן רק לאחר ברית המילה הוא עומד לפני ה',מתפלל על סדום ועל אבימלך וזוכה לבסוף גם לבן משרה (ענ"ד)




_________________________________________________________________________
רמז לקרבנות:
 וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל


אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְ-הֹ-וָ-ה (בראשית יג,ד)

https://www.bmj.org.il/assets/files/1161326266758.pdf