שמות: גלות מצרים ודיבורי תפילה

פתיחה: מדוע היו צריכים לשקר לפרעה כדי לצאת ממצרים?


וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵינוּ: (שמות ג,יח) 


חלק א: האיבר הדומיננטי ביציאת מצרים : הפה

0.מדוע ירדו למצרים?

א.גלגולו של דיבור:
וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. (הגדה של פסח)
יש לפרש "וירד מצרימה" לא מדעתו רק אנוס.ומהו החטא שגרם לירידתו מצרימה? "על פי הדיבור".בגלל שקיבל יעקב אביו דיבה רעה מיוסף על אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים (טללי אורות,בשם המגיד מפלאצק מגיד צדק)

ב.הירידה למצרים  בשל רעב הקשור בפה:
וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם:כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר:(בראשית מה,ו-ז)

1. פרעה ומשה:
א.פרעה- פה רע: 
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ-ה-וָ-ה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:(שמות ה,ב)
כל עניינו של פרעה הוא פה רע לדבר דיבורי רעי ם, ותיקונו פסח פה ה סח בנפלאות הבורא. (הרב יצחק גינזבורג)

ב.משה-כוחו וחלשתו בפיו: 

 ב1:הרג את המצרי בפיו:
וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: (שמות ב,יד)
 הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו  בשם המפורש (רש"י,שם)
ב2:כבד פה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:(שמות ד,י)

ג.מדוע היה כבד פה?
...ולזאת הסיבה נשלם משה בכל שלמות נביא, להאמין שענינו בכח אלהי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדיבור הצח, יען לא יחשב שהיות ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו, היה לצחות דברו כמו (שאמר) [שיאמר] על מי שהוא צח הדיבור שימשיך ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת, והדבר בהפך למי שהוא כבד פה וכבד לשון, שהאמת לא יקובל ממנו רק לחוזק הגלותו, ולזה הוסר בהשגחה, לא היה דבר נופל במקרה(דרשות הר"ן,ה)

ד.הויכוח עם הקב"ה על השליחות סובב סביב הפה והדיבור:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-הֹ-וָ-ה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:  וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְ-ה-וָֹ-ה:  וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר
(שמות ד,י-יב)

3.המיילדות העבריות מכונות על שום דיבור והאכלה- הקשורים בפה:
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה:(שמות א,טו) 
שפרה. זו יוכבד, על שם שמשפרת את הולד: פועה. זו מרים,  על שם שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה (סוטה יא:):  (רש"י, שם)

4.השעבוד החל בעבודת פרך-פה רך:
 וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, בְּפֶה רַךְ, נָטַל סַל וּמַגְרֵפָה, מִי הָיָה רוֹאֶה אֶת פַּרְעֹה נוֹטֵל סַל וּמַגְרֵפָה וְעוֹשֶׂה בִּלְבֵנִים וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה, מִיָּד הָלְכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת וְעָשׂוּ עִמּוֹ בְּכָל כֹּחָן, לְפִי שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי כֹּחַ וְגִבּוֹרִים, כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם נוֹגְשִׂים וְאָמַר לָהֶם חַשְּׁבוּ אֶת הַלְּבֵנִים, מִיָּד עָמְדוּ וּמָנוּ אוֹתָם, וְאָמַר לָהֶם כָּזֶה אַתֶּם מַעֲמִידִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם (במדבר רבה,טו,כ)

5.שמירת הלשון- יוסף שמר על לשונו וזה מה שהצילו במצרים וכך גם ב"י שמרו על לשונם:

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם(בראשית מה,יב)
... ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י.):(רש"י,שם)

רַב הוּנָא אָמַר בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה(ויקרא רבה,לב,ה)

6.לשון הרע- גאולת מצרים התעכבה בשל המלשינים שזהו חטאו המרכזי של הפה:
א.המלשינים-סיבת הגלות:
...וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב,יד)

ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל(רש"י,שם)

ב.האותות- רמזו על תיקון חטא לשון הרע אצל בני ישראל:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה (מזה) מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:  וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:  ...
 וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:  וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:( שמות ד,ב-ז)

ב1:אות הנחש:
והקרוב אלי לומר בזה כי אות ראשון מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה כמ"ש (תהלים קי.ב) מטה עזך ישלח ה' מציון וגו', ואח"כ בחטאם נעשו לנחש, כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה וע"י שסיפר לשון הרע בבוראו (שמו"ר ג.יב) הושפל מלא קומתו ארצה, כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה וע"י שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דבה ע"כ נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר, וכאשר סרה הסבה אשר גרמה להם שפלותם יחזרו למעלתם, וזה"ש מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש, כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש. (כלי יקר,שם)

ב2:אות הצרעת:

...והראה לו הקב"ה שבטלה הסבה כי מעתה אין בהם עוד לשון הרע, ורמז לו הענין במה שנאמר הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה מצורעת כשלג. ולדעת רז"ל (שמו"ר ג.יג) נצטרע על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר והן לא יאמינו לי, וזה מופת שאין בישראל עוד בעלי מחלוקת ולשון הרע שאילו היו בהם בעלי מחלוקת ולשון הרע לא היה משה נענש עליהם(כלי יקר,שם)

7.דיוק בדיבור:
א.פרעה נזהר בדבריו אל עמו:
הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א,י)
ועלה מן הארץ. על כרחנו. ורבותינו דרשו, כאדם שמקלל עצמו, ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאלו כתב, ועלינו מן הארץ והם יירשוה (רש"י,שם)

ב.משה נזהר בדבריו כלפי פרעה:
וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב (שמות ה,ג)
פן יפגענו. פן יפגעך היו צריכים לומר, אלא שחלקו כבוד למלכות. פגיעה זו, לשון מקרה מות הוא: (רש"י,שם)

חלק ב: התפילה והדיבור

1.מחשבה יוצרת מציאות:
שלא לאכול הפיגול. ופיגול הוא קורבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה. 
ופסול המחשבה הוא, כגון שהסכים בדעתו בעת הזביחה או בעת ההקרבה שיאכל מאותו קורבן אחר זמן המוגבל לאכילתו, או יקטיר ממנו מה שטעון הקטרה אחר זמן המוגבל להקטרה, שאכילת המזבח ואכילת אדם הכל נשמע בלשון אכילה. ובאר הכתוב, שהאוכל ממנו שישא עון, שנאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל וכו' והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ונשיאת העון בכאן הוא כרת, כמו שנלמד בגמרא (זבחים כח ב) בגזרה שוה. 
(קמד. שלא לאכול פיגול - ספר החינוך)

2.תפילה היא בדיבור מעשי והמילים עולות עד כסא הכבוד:

אמר רשב"י על רזא דא אסור לאדם שיטעום כלום עד דייכול מלכא עילאה ומני איהי צלותא. 

<אמר רבי שמעון בר יוחאי על סוד זה אסור לאדם לטעום כלום עד שיאכל המלך העליון ומה היא אכילתו היא תפילה>
 ודע כי יש אנשים ששואלים אחרי שהקדוש ב"ה יודע לבות בני אדם ורחמנא ליבא בעי. מדוע הצריכו רז"ל להוציא התפלה בפה ולא יספיק בה המחשבה לבד. ועל דרך הקבלה יש לך לדעת כי כל עניני התחתונים צריכין לצאת בפועל או במעשה דהיינו מצות המעשיות או בדיבור כגון תפלה ותלמוד תורה ועקיצת שפתיו הוי מעשה ואינו מספיק הכוונה לבד:

אמרו בספר הזוהר [אדרא זוטא רצ"ד א'] בפסוק כי עוף השמים יוליך את הקול בלשון הזה 

כל מה דחשיב בר נש וכל מה דאסתכל בלביה לא עביד מלה עד דאפיק בשפוותיה והוא אתכוון ביה. 

<תרגום - כל מה שחושב האדם וכל מה שיסתכל בלבו אינו עושה בזה דבר עד שמוציא בשפתיו, והוא נתכוון לזה>.

 וההוא מלה דאפיק מתבקע באוירא ואזלא וסלקא ומטאס בעלמא ואתעביד מיניה קלא.

 <ואותה המלה שהוציא מתבקעת באויר והולכת ועולה ועפה בעולם ונעשה ממנה קול>. 

וההוא קלא נטלין מארי דגדפין וסלקין ליה למלכא ועייל באודנוי.

 <ואותו הקול לוקחים אותו בעלי הכנפים ומעלים אותו אל המלך ונכנס באוזניו>. 

הה"ד וישמע יי' את קול דבריכם. וישמע יי' ויחר אפו. <זה שכתוב "וישמע יי' את קול דבריהם", "וישמע יי' ויחר אפו">. 

ובגין כך כל צלותא וכל בעותא דבעי בר נש מקמיה דקב"ה בעי לאפקא מילין בשפותיה דאי לא אפיק לון לאו צלותיה צלותא ולאו בעותיה בעותא. 

<ומשום כך כל תפלה וכל בקשה שמבקש האדם לפני הקב"ה צריך להוציא המלים בשפתיו. שאם אינו מוציא אותן בשפתיו אין תפילתו תפילה>. 

וכיון דמיליא נפקין מתבקעין באוירא וסלקין וטאסין ואתעבידו קלא ונטיל לון מאן דנטיל ואחיד לון לכתרא קדישא ברישא דמלכא. 

<וכיון שהמלים יוצאות מתבקעות באויר ועולות ועפות ונעשו קול, ולוקח אותן מי שלוקח ומאחד אותן לכתר קדוש בראש המלך>(פירוש הרקאנאטי על התורה - פרשת וירא )

3.אפילו בתפילת עמידה-תפילת הלחש- צריך להשמיע לאזניו:
 אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה {שמואל א א-יג} וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו (ברכות לא,ע"א) 

4.הרהור מול דיבור:

א.האם הרהור הוא כדיבור או לא?

ישנן מצוות שמתקיימות על ידי דיבור, כמו תפילה, קריאת שמע וברכת המזון. ונחלקו האמוראים בשאלה, האם בדיעבד גם על ידי הרהור אפשר לקיים מצוות אלו. לדעת רבינא הרהור כמוהו כדיבור, והמהרהר בליבו את התפילה או הברכה – יצא ידי חובתו. לעומתו סובר רב חסדא שהרהור אינו נחשב כדיבור (ברכות כ, ב). ואף שיש אומרים שהרהור נחשב כדיבור (רמב"ם, סמ"ג, ריא"ז), למעשה דעת רוב הראשונים שהלכה כדעת רב חסדא, והרהור אינו נחשב כדיבור (ר"ח, תר"י, או"ז, רא"ש, ראב"ד ועוד). וכן נפסק בשולחן ערוך לעניין קריאת שמע (סב, ג), ולעניין ברכות (קפה, ב; רו, ג).[2]

ב.חיתוך המילים בשפתיים:
אם חיתך את האותיות בשפתיו, למרות שלא השמיע את קולו לאוזנו – יצא בדיעבד, הואיל ועשה איזה מעשה בהנעת שפתיו. אמנם לכתחילה, בכל המצוות שמתקיימות בדיבור, צריך המדבר להשמיע את קולו לאוזנו.

ג.הגבהת הקול בתפילה:
יש חלקים בתפילה שנאמרים על ידי כל הציבור, כדוגמת עניית אמן וקדושה שהקהל עונה אחר החזן, שאותם לכתחילה אומרים בקול. ובמיוחד יש להקפיד לענות בקול רם על הקדיש, שיש בזה כבוד שמיים, שכל הקהל עונה במקהלה "אמן" (שו"ע נו, א). ואמרו חכמים שעל ידי עניית "אמן, יהא שמיה רבא" בקול רם, מתבטלות גזרות קשות. וכן נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון של 'שמע' בקול רם, כדי לעורר את הכוונה (שו"ע סא, ד).

ד.השמעת המילים לאוזן המתפלל:
שאר התפילה, כדוגמת פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה ושאר מזמורים, אומרים בקול רגיל. ולכל הפחות באופן שישמיעם לאוזנו. ואם רק חיתך את האותיות בשפתיו בלא שהשמיע את קולו לאוזנו – יצא.

תפילת עמידה, שהיא פנימית ועמוקה, נאמרת בלחש. לדעת רוב הפוסקים, גם בתפילה בלחש לכתחילה צריך המתפלל להשמיע את המילים לאוזנו, אלא שיזהר ששכניו לא ישמעוהו (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולפי מנהג רוב המקובלים, בתפילת לחש לכתחילה צריך לחתך בשפתיים בלבד בלא להשמיע את הקול לאוזנו (כה"ח קא, ח).

ה.החשיבות של להשמיע את קולו בתפילה:
אפשר ללמוד מדין זה רעיון כללי, שאין די במחשבה בלבד, כוונה טובה ללא מעשה איננה מספיקה. הרי הנשמה שבפנימיות הלב טהורה, האתגר הוא לגלות את טוּבה כלפי חוץ ולתקן את העולם, ולכן צריך לבטא את התפילה על ידי השמעת קול, ולכל הפחות על ידי הביטוי בשפתיים (מהר"ל נתיב העבודה פרק ב).

(פניני הלכה > > תפילה > > פרק א - יסודות הלכות תפילה > > ט – להשמיע לאוזנו ודין )


5.שלושת הרגלים כנגד- דיבור מעשה מחשבה:
הג' מועדות הם נגד ג' בחי' דיבור מעשה מחשבה. כי בפסח נפתח הפה של איש ישראל והדיבור לכן פה סח לכן נתקן מגילת שיר השירים כדכ' במד' נשיר למי שעשאנו שירים בעולם כדכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ובשבועות בחי' המחשבה והדעת שהוא קבלת התורה. ובסוכות בחי' המעשה כדכתיב ולקחתם לכם והישיבה בסוכה והקפות ונענועים שזה כולל כל תנועות הגוף.(שפת אמת ויקרא פסח תרמ"ב)

שלוש קומות בתפילה:
התפילה יש דיבור- הפעולה הראשונית, מחשבה-הכוונה הנלווית לדיבור התפילה ומעשה- מדרגה שבה התפילה מעשה את המציאות ומשפיעה עליה (ענ"ד)



סיום: ה' העניש את פרעה ומצרים מידה כנגד מידה ועם כל זה משה רבנו לא אמר דבר שקר

וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵינוּ: (שמות ג,יח) 

ועם כל זה לא אמר שאחרי שלשת ימים ישובו, אלא שילכו במדבר דרך שלשת ימים. וכן היה, שהלכו שם כל אותו זמן וזמנים אחרים. הנה אם כן לא שקר משה בדבריו... (אברבנאל על שמות - פרק ג פסוק טז-כב )

וטעם ב' כי ה' מודד מדה כנגד מדה ואמרו ז"ל (סוטה י"א:) כי המצריים נתחכמו על ישראל לשעבדם בתחלה בפה רך ואחר כך בפרך והשופט בצדק מדד במדה עצמה כי מתחלה בפה רך נלכה ג' ימים השאילונו כספיכם שמלותיכם וגו' ואחר כך בפרך, ועל כל פנים נתחכם האדון שלא יצא גם מפי ישראל דבר שקר כנזכר (מיכה ז') תתן אמת ליעקב: (אור החיים,שם)


שורה תחתונה: המקפיד על דיבורו זוכה שגם תפילותיו יתקבלו
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:(שפת אמת,מטות,תרל"ד)

ויחי: הקדיש ויעקב אבינו- תיקונו של עולם

פתיחה -מקור הקדיש - מדוע רק על מיטת חוליו של יעקב אבינו:
...ענא אבונן יעקב ואמר להון אברהם אבוי דאבא קם מיניה פיסול ישמעאל וכל בני קטורה ויצחק אבא קם מיניה פיסול עשו אחי ואנא דחיל דלא יהי ביניכון גבר לביה פליג על אחוי למיזל למפלח קדם טעוון אוחרניין ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כולהון כחדא ואמרין שמע מינן ישראל אבונן י-י אלהנא י-י חד עני יעקב אבונן ואמר יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין: (תרגום ירושלמי,בראשית,מט,א)


הקדמה-  תיקון ותיקו-
תיקון - מציאות הספק וחוסר השלמות שמגיעה לתיקונה בתיקון בעולם הבא בבחינת שער החמישים של הבינה:

תַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים, אַתֶּם שֶׁמִּצַּד מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאתֶם, שֶׁטְּרַחְתֶּם הַרְבֵּה לְנַקּוֹת אֶת הַבַּת שֶׁלִּי, שֶׁהִיא הֲלָכָה, מֵאוֹתָן הַקְּלִפּוֹת שֶׁל עֵרֶב רַב, שֶׁהֵן קֻשְׁיוֹת רָעוֹת שֶׁאֵין לָהֶם תֵּרוּץ וְלֹא פֵרוּק, שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (קהלת א) מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת, אֶלָּא נֶאֱמַר בָּהֶם תִּיקוּ. וְכָל תִּיקוּ שֶׁל אִסּוּר - לְחֻמְרָה. וְהוּא תִּיקוּ חָסֵר ן', שֶׁאֵין לוֹ תִּקּוּן. חָסֵר נוּן, שֶׁהוּא הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁתִּיקוּ שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא שְׁתִיקָה, כְּמוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה (זוהר מתורגם, צו, כז,ע"ב, רעיא מהימנא)


1.הבסיס לאמירת הקדיש:
הקדיש הוא שבח גדול ונורא שתקנו אנשי כנסת הגדולה אחרי חורבן בית ראשון. והיא תפילה על חילול שמו יתברך מחורבן בית המקדש, וחורבן ארץ הקודש, ופיזור ישראל בארבע כנפות הארץ. ואנו מתפללים שיתגדל ויתקדש שמו יתברך, כמו שאמר הנביא: ''והתגדלתי והתקדשתי, ונודעתי לעיני גוים רבים, וידעו כי אני ה''{יחזקאל לט,א}  (ערוך השולחן,אורח חיים,סימן נה,סעיף א)

הוסד על פי המקרא והתגדלתי והתקדשתי האמור במלחמת גוג ומגוג שאז יתגדל שמו של הקב"ה דכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. (טור שולחן ערוך סימן נה)

2.הראשון לקדש שם שמיים ולומר קדיש-יעקב:

יעקב אבינו ע"ה נקרא קדוש מפני שקידש שמו יתברך זכה לומר "המלך" ו"האל הקדוש" והקדיש:
הנה סדר תפלת שמונה עשרה ואת טעם סדורן המרומז במקראות וגם על מנין שמונה עשרה, כנגד מי הן... הנה הם נקראים בשמות מיוחדים: ״אבות״, ״גבורות״,ו״קדושת השם״ ...ג' ברכות הראשונות האבות תקנום.
וכשהרג אברהם את המלכים ואמר הקב״ה: ״אנכי מגן לך״, תקן ״מגן אברהם״.
יצחק שמע, על גבי המזבח: ״אל תשלח ידך אל הנער״. אמר: ״מחיה המתים״,
יעקב ראה המלאכים עולים ויורדים ושכינה עליו ומקלסין לפניה. אמר: ״האל הקדוש״...מכל האמור רואים שיעקב אבינו ע"ה אמר האל והמלך הקדוש וקידש השם יתברך(ספר הקדיש,ע"מ לב-לג)

3.מדוע אומרים קדיש אחרי יהודי שמת?
עם ישראל מגלה את כבוד מלכותו של הקב'ה בעולם. כל יהודי שמת גורם להתמעטות כבודו של הקב'ה. לכן אנו מבקשים שהקב'ה ימלא את החיסרון שנוצר בעקבות מותו של היהודי, ויגדיל את שמו מחדש.(אליבא דאתר "שלום לעם")

4.יתגדל ויתקדש- פתיחת הקדיש והמלחמה בעמלק :

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל (בראשית מט,כז)

בנימין זאב יטרף. ... ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר ושאול לכד המלוכה וגו' וילחם במואב ובאדום וגו' ובכל אשר יפנה ירשיע (שמואל-א יד, מז.): בבקר יאכל עד. לשון ביזה ושלל, המתורגם עדאה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית,אז חולק עד, שלל (ישעיה לג, כד.). ועל שאול הוא אומר, שעמד בתחלת בוקרן (ס"א פריחתן) וזריחתן של ישראל: ולערב יחלק שלל. אף משתשקע שמשן של ישראל, על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל: יחלק שלל. מרדכי ואסתר שהם מבנימין, יחלקו את שלל המן, שנאמר הנה בית המן נתתי לאסתר...(רש"י,שם) 


"בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" (בראשית מט, כז), נראה לי בסיעתא דשמיא ידוע כל מגמתינו הוא להשלים השם והכסא בשלשה אותיות שתים בהשם ואחד בכסא דכתיב "כי יד על כס יה" (שמות יז, טז) ...
ומאחר דכל מגמתינו לתקן השם והכסא לכן אומרים בקדיש יתגדל ויתקדש שמיה רבה, ופירש רבינו האר"י ז"ל הכונה שבעוונותינו הרבים אין השם שלם וכמו שאמר הכתוב "כי יד על כס יה", והטעם לפי שאין אחיזה לקליפות בשני אותיות י"ה אלא רק בשני אותיות ו"ה, ועל כן יש להם אותו הרוחניות שהוא סוד י"א סמני הקטורת שנמשך להם משם וכונתינו בקדיש להסיר ולסלק מהם אותו הרוחניות שהוא סוד י"א סימנים, וזהו על ידי העלאת ו"ה לבחינת י"ה וכשיתחברו יתבטלו הקליפות, ולזה אומרים יתגדל ויתקדש שמיה רבה פירוש שם י"ה יהיה רבה בהתחברותו עם ו"ה, לכן יש י"א אותיות בשני תיבות אלו יתגדל ויתקדש וכנזכר בשער הכונות: (בן איש חי שנה ראשונה פרשת ויחי)


5.עשר לשונות כנגד 10 מאמרות בהם נברא העולם:
יִתְגַּדַּל- כנגד מאמר ראשון שבמאמר ראשון נאמר"ויאמר א-לוהים יהי אור"(בראשית א,ג) ואור קרוי גדול דכתיב "ההלכים בחשך ראו אור גדול"(ישעיה ט,א)לפיכך יגדל הקדוש ברוך הוא באור הגדול שברא הקב"ה בעולמו
וְיִתְקַדַּשׁ -כנגד מאמר שני לפי שבמאמר שני נאמר "יהי רקיע בתוך המים"( בראשית א,ו)והמים קדשו (=הבדילו) לקב"ה תחילה בעולם, שמעו לו (ב"ר,פרשה ה) ועוד מצינו שהמים קרויים קדושים שנאמר "ולקח הכהן מים קדושים"(במדבר ה,יז) לפיכך יתקדש שמו של הקב"ה במים (סידור שער הרחמים,מגיד צדק)

יִתְבָּרַךְ-כנגד מאמר שלישי נאמר "יקוו המים"(בראשית א,ט) ובמים מצינו ברכה שנאמר "יפתח י-ה-ו-ה לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעיתו ולברך וגו' (דברים כח,יב)
וְיִשְׁתַּבַּח-נגד מאמר רביעי , נאמר "תדשא הארץ דשא"(בראשית א,יא) ומפירות שמוציאה הארץ נותנין שבח לקב"ה על כל מין ומין לפיכך ישתבח שמו מהן 
וְיִתְפָּאֵר-כנגד מאמר חמישי "יהי מאורות ברקיע השמים" (שם,שם,יד) וצינו במקום אחר שעל מאורות נותנים פאר ודבר זה אתה למד מעיניו שכן מצינו "ועל מאורות שעשית הם יפארוך סלה" ועוד מצינו במקום אחר "טובים מאורות שבראם אלוהינו", הכל מספר במאורות עד "פאר וכבוד נותנים לשמו".
וְיִתְרוֹמֵם-נגד מאמר שישי "ישרצו המים שרץ נפש חיה" (בראשית א,כ)ובעופות נאמר הרמה , כדכתיב "כעת במרום תמריא"(איוב לט,יח)ואף על פי שמרומים לעוף ,הוא יתרומם מהם (סידור שער הרחמים,מגיד צדק)
וְיִתְנַשֵּׂא-כנגד מאמר שביעי תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ ,נאמר בב"ר: ויאמר אלהים תוצא הארץ וגו' (א, כד), אמר רבי אלעזר נפש חיה, זה רוחו של אדם הראשון ומכל מקום נבראו תחילה הרמשים והחיות והבהמות אלא שאם יתנשא האדם ויחטא "אומרים לו יתוש קדמך"
וְיִתְהַדָּר-נגד מאמר שמיני "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:" אין העולם יכול להתקיים ללא מזון והנה הדרה של הבריאה היה דווקא באכילת ירקות (עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע ) ופירות( ומכאן פרי הדר) שכן ללא מזון האדם מתנוול ומת שזה הפך מוחלט של ההדר.
וְיִתְעַלֶּה-כנגד מאמר תשיעי "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ" שהאדם נהוא נזר הבראיה ותכליתה וממילא כל הבריאה מתעלה בזכותו ויש בו מתכונת כל בעלי החיים כדאיתא במדרש
וְיִתְהַלָּל- נגד מאמר עשירי "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" והאישה היא הילולו של העולם, שהיא המובחרת שבבריאה שנבראה אחרונה, וכך אכן מסתיימת שירת אשת חיל: "תְּנוּ לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים - מַעֲשֶׂיהָ"(משלי לא,לא)
( ענ"ד)

לשון הקדיש נוגעת בשורש הראשוני של המציאות- המאמרות- שכן הם קריאת הכיוון לתיקון העולם- בדיבור מקודש (ענ"ד)

6.תריסר לשונות כנגד י"ב בני יעקב:

יְהֵא 1.שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא 2.חַיִּים 3.וְשָׁבָע 4.וִישׁוּעָה 5.וְנֶחָמָה 6.וְשֵׁיזָבָא 7.וּרְפוּאָה 8.וּגְאֻלָּה 9.וּסְלִיחָה 10.וְכַפָּרָה 11.וְרֵוַח 12.וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל- 

על האבודרהם:
רבי דוד (בר' יוסף) אַ‏בּ‏וּ‏דִרְהַ‏ם היה פרשן תפילות נודע שחי סביב שנת ה'ק, 1340 בספרד. מכונה גם בקצרה האבודרהם. נולד לרבי יוסף אבודרהם ונקרא על שם אבי אביו.
אבודרהם ישב בסביליה שבספרד ולפי סברה אחת היה תלמידו של רבי יעקב בן אשר (בעל הטורים), בין השאר, כי הוא מרבה לצטטו בספרו. עיקר פרסומו נבע מספרו שכתב בשנת 1340 - "חיבור פירוש הברכות והתפילות" (ידוע יותר בשם "ספר אבודרהם") שמטרתו ריכוז התפילות פירושם והלכותיהם. אבודרהם מסביר מדוע כתב את הספר בהקדמה:
רוב ההמון אינם מבינים דברי התפילה וגם אינם יודעים סדר המנהגות וטעמיהם (ערך אבודרהם, ויקיפדיה)


 ...וביקש כאן שתים עשרה בקשות כמספר שבטי בני יעקב. (אבודרהם,ר' דוד ב"ר יוסף)

ואכן ניתן להעמיד על אחד מהלשונות נקטו כנגד כל אחד מהשבטים ומהויותיהם:

א.שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא -כנגד שמעון  
א1.שחרחר מלחמה במעשה דינה 
א2.והיה המוביל במכירת יוסף 
א3.ואף הוביל למגפה בשבטו בעקבות חטא בעל פעור אחים וכמעט נכחד 

ודווקא מתוך כך תיקונו יהיה בהבאת שלום.

סיפר רבי שלמה גולדשטוף זצ"ל:פעם אחת התפנה הגאון מטישבין-רבי דב בעריש ויידנפלד זצ"ל לעסוק בהשכנת שלום בין שני צדדים יריבים כשהוא אומר לחתנו:
"יודע אני מראש כי הדבר יגרום לי עלבונות,יסורים ועוגמת נפש מרובה.אלא מאי- אפילו על מנת כן.והויסף בבדיחותא: חז"ל אומרים "הוראה סיר בחלום יצפה לשלום".הסיר הוא סמל השלום מפני שיוצר הרמוניה בין שני יריבים:"אש (מלמטה) ונים(שבתוכו) ומה שכר שמקבל הסיר<הוא מתלכלכך בפיח ופניו משחירים
(מרביצי תורה מעולם החסידות,ע"פ ספר איש לרעהו,חומש ויקרא,פרשת בחוקותי)  

ב.חַיִּים-כנגד יששכר חמור גרם שמסמל את התורה.
חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד(רש"י,שם),
והתורה היא כידוע תורת חיים,סם חיים:
עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר  (משלי ג, יח).

ג.וְשָׁבָע-כנגד אשר המייצג את השובע הגשמי: 
"מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ"
 מאשר שמנה לחמו (מט, כ), שארצו שמנה, שלחמו שמן (בראשית רבא צח,יט) 

...המספור מתחיל משש. המילה שש היא מלשון ששון, הדרך להגעה למטרה. ששון זו השמחה שיש לאדם כשהוא מתקדם ויודע שהוא צפוי להגיע לדבר משמח. שֶׁבָע זה מלשון שבע; כשהאדם נמצא במצב שיש לו כל צרכיו ולא חסר לו כלום. שמונה זה מלשון שומן, זה כשאוכלים הרבה ונוצר עודף המצטבר כשומן. לאחר שאדם אכל ושבע והעלה שומן, הוא יכול להשתעשע. זה תשע, השלב של מי שכבר יש לו די והוא יכול להנות מהחיים...(ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)


ד.וִישׁוּעָה-גד,הישועה והנצחון במלחמה נזקפים לזכות בני גד על שום אומץ ליבם-
גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב:
גד. התנבא שיבא עליו גדוד והוא ינצחנו באחרונה(אבן עזרא,שם) 

ה.וְנֶחָמָה-כנגד אבן השבו בחשן שהיא של שבט נפתלי 
וידוע שלאבן השבו יש כח להעניק נחמה לאנשים שחוו שכול. 

בשעה שעלו לקבר את אבינו יעקב באו בני חת להתעורר עמהן על הקבורה ורץ נפתלי כאילה והביא את הספר ממצרים ושפר על ידן(בראשית רבא,צח,יז)

ו.וְשֵׁיזָבָא-(הצלה) כנגד ראובן :

 וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ
אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה פתחת תחלה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך, הדא הוא דכתיב (דברים ד, מג): את בצר במדבר (בראשית רבא)

ז.וּרְפוּאָה-כנגד דן ,הנחש סמל הרפואה ועל דן נאמר :
"יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" 
ונחש הנחושת של משה היה מקור לרפואה: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי "(במדבר כא,ט)

ח.וּגְאֻלָּה-כנגד יהודה כנגד משיח בן דוד:
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא (שילה) שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים(בראשית מט,י)
עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה שלו(רש"י,שם)

מעשה בחבורת אפיקורסים שישבה ולגלגה על אמונת ביאת המשיח.קלט הרב מבילגוריי את שיחתם ופנה אליהם: אספר לכם סיפור.פעם קרא השועל אל הציפור שבראש האילן: בואי רדי נא אלי.סירבה הציפור ואמרה: בוודאי רעב אתה,שועל ערום.אמר לה השועל: כלום לא שמעת שהמשיח בא."וגר זאב עם כבש"? לפתע נשמעה נביחת כלבי ציידים.נבהל השועל והחל לברוח.מה לך בורח? שאלה הציפור,הלא המשיח כבר בא? כן, ענה השועל, אך הכלבים אינם מאמינים בביאת המשיח...(חיוכה של תורה,פרשת ויחי,עמ' נה-נו)

שאלו את הרבי מקוצק: איך תצא לקבל את המשיח? השיב הרבי: אני ארצה להיות אחרון בתור שבא ללחוץ את ידו. מיליוני יהודים יקבלו את המשיח ואני אעמוד אחרון בתור. המשיח ישאל אותי: ר' יהודי, איפה היית עד עכשיו? ואז אני אשיב לו: משיח, אתה שואל אותי איפה הייתי עד עכשיו, ואני שואל אותך – איפה אתה היית עד עכשיו? (ע"פ הרב מאיר שוורץ, מתוך שיחת השבוע גליון 1364)
  
ט.וּסְלִיחָה-כנגד יוסף על שום שסלח לאחיו:
 וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּכִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם: (בראשית נ,טז-כא) 

י.וְכַפָּרָה-כנגד לוי כנגד כפרתו של כהן גדול:
"וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז,יז)

יא.וְרֵוַח-כנגד זבולון, לחוף ימים ישכון בריווח:
זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן: (בראשית מט,יג) 

יב.וְהַצָּלָה -כנגד בנימין שמזרעו באה הצלה לכל עם ישראל בימי מרדכי ואסתר:

 "רווח והצלה יעמוד ליהודים..."(אסתר ד,יד)

לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל

*ביאור: בין שיזבא להצלה

1.ראוי לציין שהשיזבא(=ההצלה) של ראובן היא על הצלה על צרה הבאה מבפנים( שנאת אחים במקרה שלו) 
וההצלה של בנימין היא על צרות ואיומים הבאים מבחוץ (המן במקרה ההוא).

2.וחשוב להבחין בין 2 הצלות אלו שכן ההצלה על צרה מבפנים מחייבת קודם חזרה בתשובה בין אדם לחברו (ולכן התאחדו האחים רק אחרי שאמרו "אבל אשמים אנחנו") 

והצלה על צרה הבאה מבחוץ מחייבת קודם חזרה בתשובה על ענייני בין אדם למקום (ולכן באה ההצלה רק אחרי שעשו 3 ימי תענית וזעקו והתפללו לה').

3.ונקט דווקא בלשון ארמית (שיזבא) על ההצלה על הצרות מבפנים ע"מ להסתיר את הצורך בהצלה זו מפני המקטרגים/מלאכים מזיקים /שונאי ישראל כשם שחלק מלשון הקדיש היא בארמית 

(ענ"ד)

7.מדוע דווקא בקדיש יש עניין לשלב את כל שבטי ישראל?

הקדיש הוא שבח גדול ונורא שתקנו אנשי כנסת הגדולה אחרי חורבן בית ראשון. והיא תפילה על חילול שמו יתברך מחורבן בית המקדש, וחורבן ארץ הקודש, ופיזור ישראל בארבע כנפות הארץ. ואנו מתפללים שיתגדל ויתקדש שמו יתברך, כמו שאמר הנביא: ''והתגדלתי והתקדשתי, ונודעתי לעיני גוים רבים, וידעו כי אני ה'.'' (ערוך השולחן,אורח חיים,סימן נה,סעיף א)

 א.במבט מלמעלה למטה-שאר השבטים משלימים את התכונה שנחסרה בעקבות פטירת אדם מישראל:
מדוע אומרים קדיש אחרי יהודי שמת? עם ישראל מגלה את כבוד מלכותו של הקב'ה בעולם. כל יהודי שמת גורם להתמעטות כבודו של הקב'ה. לכן אנו מבקשים שהקב'ה ימלא את החיסרון שנוצר בעקבות מותו של היהודי, ויגדיל את שמו מחדש (אליבא דאתר "שלום לעם")

ב.במבט מלמטה למעלה-הקדיש במקורו הוא הצהרת האחדות של בני יעקב: 
...ענא אבונן יעקב ואמר להון אברהם אבוי דאבא קם מיניה פיסול ישמעאל וכל בני קטורה ויצחק אבא קם מיניה פיסול עשו אחי ואנא דחיל דלא יהי ביניכון גבר לביה פליג על אחוי למיזל למפלח קדם טעוון אוחרניין ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כולהון כחדא ואמרין שמע מינן ישראל אבונן י-י אלהנא י-י חד עני יעקב אבונן ואמר יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין: (תרגום ירושלמי,בראשית,מט,א)


8. סיום הקדיש הוא התיקון השלם של המציאות: 

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עמו יִשְׂרָאֵל ואִמְרוּ אָמֵן.


מקור:הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו: (איוב כה,ב)
עומק המשמעות:
רבים תמהו מהי אותה "מלחמה" המתנהלת "במרומיו" שהשי"ת עושה בה שלום.
אך הביאור הוא שהקב"ה עשה שני סוגי שלום בעולם.הראשון בבראית השמים,כאשר בלל אש ומים ועשה שלום בינהם.השני: בבריאת האדם,כאשר עירב בין האדמה תכלית שפלות היסודות לבין נשמת רוח חיים שהיא חלק אלו-ה ממעל והרכיב את שניהם ויצר את האדם.
אמנם הבדל גדול יש בין שני סוגי שלום אלו.השלום בין אש ומים הוא שלום גמור ותמידי ולעומתו הגוף והנשמה מנהלים בינהם מלחמה תמידית בין יצר הטוב ליצר הרע, וצריך סיוע רב מהשי"ת כדי שיהיה הקשר בינהם חזק ואמיץ,לבל יגבר היצר הרע על היצר הטוב.
על כך אנו מבקשים "עושה שלום במרומיו"- השלום בין האש והמים ביצירת השמים "הוא יעשה שלום עלינו"-בגופנו ממש,בין היצר הטוב ליצר הרע ועל ידי זה יהי שלום "על כל ישראל"- שלא יזיק איש את רעהו וכל אחד יסתפק בחלקו שניתן לו משמים.
(חתם סופר)

סיום: התיקון של העולם מתחיל ונגמר אצל יעקב- וזו מטרת הקדיש- לתקן ולהשלים את החוסר במציאות:א''ל רב נחמן לר' יצחק לימא מר מילתא א''ל הכי א''ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעוד א''ל הכי א''ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א''ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א''ל מקרא אני דורש שנאמר {ירמיה ל-י} ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים ... (תענית ה,ע"ב)
יעקב אבינו הוא המתקן את 2 מידות האבות ולכן גם נאמר עליו ש"יעקב אבינו לא מת"(תענית ה,ע"ב)  כי הוא בעצם יסוד ותמצית עם ישראל כולו שמטרתו לתקן שם ה' ולהמליכו בעולם, לכן הקדיש שיסודו וייעודו הוא תיקון מוזכר לראשונה דווקא אצלו (ענ"ד)


  

ויגש: הסח הדעת בקריאת שמע

פתיחה: מה מיוחד בקריאת שמע דווקא שאסור לעשות  לסמן בידיו תוך כדי קריאתה?

הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, לֹא  יִרְמֹז בְּעֵינָיו, וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו, וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו בְּפָרָשָׁה  רִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא עִקַּר קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּקוֹרֵא עֲרַאי, וּכְתִיב וְדִבַּרְתָּ בָּם, וְדַרְשִׁינָן עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע. (או"ח סג, הלכה ו)

הקדמה- מקור הדברים:

מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב א''ר זכריה בן קפוטל ומחוי ליה רב בידיה קבוטל ונימא ליה מימר ק''ש הוה קרי וכי האי גוונא מי שרי והא''ר יצחק בר שמואל בר מרתא הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא יורה באצבעותיו ותניא רבי אלעזר חסמא אומר הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתותיו ומראה באצבעו עליו הכתוב אומר {ישעיה מג-כב} ולא אותי קראת יעקב לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני ת''ר {דברים ו-ז} ודברת בם בם ולא בתפלה ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים רבי אחא אומר ודברת בם עשה אותן קבע ואל תעשם עראי אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם בם ולא בדברים אחרים רב אחא בר יעקב אמר עובר בלאו שנאמר {קהלת א-ח} כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר (יומא יט, ע"ב)

ירמוז יקרוץ יורה. כולן לשון אחד הן אלא שזה נופל על העינים וזה נופל על האצבעות שנאמר (משלי ו) קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו: בפרק ראשון. צריך בו כוונה שנאמר בו (דברים ו) והיו הדברים האלה על לבבך:(רש"י,שם)

חלק א: מפגש יעקב ויוסף בצל קריאת שמע


וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן: וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי: (בראשית מו כח-ל)

ויבך על צואריו עוד.לשון הרבות בכיה, וכן כי לא על איש ישים עוד (איוב לד, כג.), לשון רבוי הוא, אינו שם עליו עילות נוספות על חטאיו אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע (רש"י,שם)


1.כיצד ניתן לדייק שיעקב קרא את שמע בזמן פגישתו את יוסף?
א.מתוך הכתוב:דיוקו מדכתיב: לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל שהוא לשון קריאת שמע (דבק טוב,שם)

ב.לפי סדר הפסוקים:
אמרו חכמינו: ״לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. נצחו — מוטב, ואם לאו — יעסוק בתורה. נצחו — מוטב, ואם לאו — יקרא קריאת שמע. נצחו — מוטב, ואם לאו — יזכיר לו יום המיתה {ברכות ה} כאשר יעקב הגיע למצרים, למקום הטומאה, התיירא מאד מפני כוחו של יצר־הרע, ולפיכך הקדים את כל העצות האמורות כנגד זה: הכין׳ עצמו לעסוק בתורה, ככתוב: ״ואת יהודה שלח לפניו להורות רש״י על כך: ״לתקן לו בית תלמוד״, קרא קריאת־שמע ואף הזכיר לעצמו את יום המיתה, ככתוב: ״ויאמר ישראל אמותה הפעם״... (הרה" ק הרד ״מ זצ״ל מטשורטקוב )

אמותה- לאחר שיעקב אבינו קרא את שמע, מסר נפשו באותה שעה- אמותה הפעם. (עבודת ישראל,ר' ישראל מקוז'ניץ, ע"פ חומש פניני החסידות)

ג.ע"פ הסברה:
...ומהיכן למדו רז"ל לומר כן שיעקב היה קורא קריאת שמע שמא היה מתפלל תפילת שמונה עשרה או שהיה מתעסק בעניין אחר ולפיך לא נפל על צוורי יוסף ולא נשקו, תקשה לך אם כך למה הניח יעקב את יוסף ליפול על צוואריו בעת ההיא שמן הראוי היה ליעקב להיות רומז לו בשפתיו או קורץ בעיניו או יורה באצבעותיו ליוס, בטרם יקרב אליו לרמוז לו שלא יבוא אליו עד שיגמור תפילת שמונה עשרה או עד העניין ההוא אבל אם יעקב היה קורא את שמע אתו שפיר דהא תניה ומייתי לה בפרק קמא דיומא הקורא את שמע לא ירמוז בשפתיו ולא יקרוץ בעיניו ולא יורה באצבעותיו ואם עשה כן עליו הכתוב אומר"ולא אותי קראת יעקב"...ואם כן מי שלא כן כאשר עשה יעקב עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת כלומר לא קראת אותי כאשר קרא אותו יעקב... (אמרי שפר,שם)

2.אם היה זה זמן קריאת שמע, מדוע יוסף לא קרא שמע גם כן באותו הזמן?ע"פ ההלכה:
ואמרו רביתינו ז"ל שהיה קורא קריאת שמע .והקשו למה יוסף לא קרא קריאת שמע כיון ששעת קריאת שמע היה שדוחק לומר שהקדים או שאחר כי זריזין מקדימין ושעה אחת לכלם. ועוד מנ"ל שקרא קריאת שמע שמא התפלל. ויש לתרץ כי יוסף קרא קריאת שמע וקיימא לן כרבי יהודה שבאמצע הפרק מפסיק לשאול מפני היראה והיינו יראת אביו ולפיכך היה מפסיק בקריאת שמע אבל יעקב לא היה מפסיק וקרא קריאת שמע (גור אריה,שם)

פטור זמני:
אלא, אצל יוסף הרי לא היתה, אהבה גשמית פשוטה, כי אם אהבה של מצווה, בגלל כיבוד־אב, ולפיכך לא היה צריך לכוון את אהבתו כלפי השם־יתברך, שכן עצם דבר זה הנהו אהבת השם, והעוסק במצווה פטור מן המצווה... (היהודי הקדוש ז"ל מפשיסחא)

אהבה שמעל הטבע:
דרכו של יעקב היתה, לצאת ולהתעלות מחוץ ומעל לטבע מפני אהבת־השם הסיח דעתו לחלוטין מן האהבה הטבעית ליוסף. ואילו דרכו של יוסף היתה, להיות דבוק בהשם־יתברך, אפילו בשעה שהוא עוסק בענינים טבעיים, וממילא יכול היה לקרוא קריאת־שמע אפילו בעת שהיה מנשק ליעקב... (ע"פ שפת אמת,מתוך מעיינה של תורה )

3.מה הקשר הענייני בין קריאת השמע שקרא יעקב לבין המפגש עם יוסף?
א.הכרת תודה:
אמנם יש לדעת ענין קריאת שמע שהיה קורא ובזה יתורץ מה שלא היה קורא יוסף קריאת שמע לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך בא אליו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות ומשלם שכר טוב ליראיו וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים ואהבתו וראוי היה לקרות ק"ש כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו ועתה ראה אותו מלך היה אוהב את הקב"ה אשר עושה לו זה וקבל מלכותו ואהבהו ויראתו. וזהו נכון למבין (גור אריה,שם)

ב.אהבה מקלקלת את השורה:וע"פי הפשוט טעם הדבר כי ירא לנפשו שעי״ז האהבה ישכח ממנו אהבת הבורא לכ ןהוא מתדבק מקודם בו ית׳ ועי״ז נשכח ממנו אהבת הגשמיות . וזה ענין מ״ש בכל לבבך בב׳ יצריך והיתכן לאהוב ה׳ ביצה"ר . רק שע״י היצה"ר מתקשר האדם באהבת הבורא בעבור יראת היצה"ר . אם אמנם כי הפי׳ עמוק מזה . אבל ע״י זה הדרך יוכל אחר כך •להפוך גם את כל היצה״ר לעבודת הבורא כ י ע"י זה הדרך נמלא נולד טוב מהיצר . ועי״ז מתהפך לטוב .(שפת אמת,שנת תרל"ז,שם)

ג.אהבה כנגד אהבה:
יעקב אבינו העלה את האהבה הטבעית בין אב לבן לאהבתו יתברך לפיכך קרא את שמע בעוד יוסף קיים באהבה זו מצוות כיבוד אב (ר' יעקב יצק מםשיסחא, תפארת היהודי, מתוך חומש פניני החסידות)

ד.מסר לעתיד:יעקב אבינו הורה לבניו שעל ידי קבלת עול מלכות שמים יכולים להתקיים בגלות( רבי ברהם מרדכי מגור, לקוטי יהודה,מתוך חומש פניני החסידות)

ה.מהות המפגש:פגישת יעקב ויוסף שתכליתה יחודו ואחדותו יתברך היא עצמה קריאת שמע (ר' ישראל מטשוטקוב,תפארת ישראל, מתוך חומש פניני החסידות)

ו.מטרה חינוכית:
והנה במקום שהיה לו ליעקב ליפול על בנו אהובו לחבקו ולנשקו, - עצם אז את עיניו, ובאימה וביראה ברתת ובזיע קרא בקול גדול אדיר וחזק בוקע רקיעים ״שמע ישראל הי אלקינו הי אחד״, וקבל עליו עול מלכות שמים של מה על רמ״ח אבריו ושס״ה גידיו, ומ ס י ר ת נפשו לכל ד' מי ת ו ת ב״ד לא ה ב ת הי בכל לב ב ו ובכל נפשו ומאודו, וקרא כל הפרשיות כסדר, ושננתם לבניך וד ב ר ת בם [ולא בדברים בטלים], ודקדק וה ד ג יש כל מלה ומלה וכל או ת ואות, כדין הקורא את שמע, וכן בפ רשה שניה בק ב ל ת עול מצוות, ול מ ד ת ם אותם את בניכם לד ב ר בם, וכל זה ברוב התלהבות ורגשי קו דש, כדין הקורא ק״ש שהוא באימה וביראה ברתת ובזיע. ויוסף כשראה באביו המחזה הנורא הזה, התלהבותו ומסירות נפשו העזה, אש ר מיום הפרדו מא ב י ו הק ד וש לא ראה כמוה, נפל על צוארי אב י ו ועיניו נעשו כשתי מעינות והורידו דמעה כנחל, ויבך על צו א ר י ו עוד, וכ ת ב רש״י הרבה והוסיף בב כ י יותר על הרגיל, שלכאורה אין בזה חידוש שבכה הרבה, כיון שלא הת ר א ה עם אב י ו מש ך זמן רב כזה של עשרים ושתים שנה, וצ ר ו ת רבות ור ע ו ת שו נ ו ת עברו עליו חל י פ ו ת ותמורות, מט ו ב לרע ומרע לט ו ב , וא״כ מובן גם בט ב ע שב כ ה בכיה עצ ו מ ה , אלא החידוש שגם אפילו לפי מצ ב כזה היתה הבכיה יותר על הרגיל, משו ם שהבכיה לא היתה רק מצ ד האהבה והגעגועים, אלא מר ו ב הה ת ר גשו ת וה ה ת פ ע ל ו ת מגודל הה ת ל ה ב ו ת והקדושה יתרה שראה באביו, ושהיתה בוערת בק רבו עד להפל יא . וכיון שזו היתה מט ר ת חפצו בא מ ר ו אלכה ואראנו, והכוונה וא ר א נ ו (הא׳ בפתח, וכנתבאר) בטרם אמות, כדי
לה ר א ו ת את יוסף רשפי אש של ה ב ת אה ב ת השם וי ר א ת הי, שכ ל מח מ ד י העולם הזה ות ע נ ו ג ו ת י ו המה בעיניו כאין וכאפס, כי אם בי ר א ת השם כל היום - לכן בח ר לקרוא אז קר י א ת שמ ע על תכ ל י ת זו, לע ו ר ר ו על תוקף וחוזק יר א ת השם , ושזו היתה כונתו בא מ ר ו אלכה (באר יוסף,שם)

לפיכך אמרו חכמינו: ״כל הקורא קריאת־שמע ומרמז בעיניו וקורץ בשפתותיו, עליו הכתוב אומר: ״ולא אותי קראת יעקב" שאיננו נוהג כיעקב, שלא הפסיק באמצע קריאת־שמע, אפילו כשראה את בנו אחרי עשרים ושתים שנה...(מהרש"א,חידושי אגדות,יט,ע"ב)

חלק ב: קריאת שמע - כוונה וריכוז:


1.הפסוק הראשון של שמע- מחייב כוונה לדעת כולם:

א.גם לדעת האומר שמצוות אינן צריכות כוונה:
עִקַּר הַכַּוָּנָה הוּא בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, הִלְכָּךְ אִם קָרָא וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְחוֹזֵר (ה) וְקוֹרֵא. וַאֲפִלּוּ לְמָאן דְּאָמַר מִצְוֹת אֵינָן צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, מוֹדֶה הֲכָא(שו"ע, סג,ד)

ב.לא כיוון- יחזור:
ואפילו  אם כבר קרא כל פרשת שמע והיה אם שמוע ואח"כ נזכר שלא קרא פסוק ראשון בכונה צריך לחזור ולקרות כל הפרשה שמע דאם לא יקרא רק הפסוק ראשון הוי כקורא למפרע דאינו יוצא כדלקמן בסי' ס"ד. ואם נזכר באמצע פרשת והיה אם שמוע  יגמור עד ויאמר ויתחיל ויקרא שמע עד והיה אם שמוע ויחזור לפרשת ויאמר:משנה ברורה סימן סג ,סעיף יד)

ג.לא יכול לכוון- מסתפקים אם יקרא ק"ש:
ומי שהוא אנוס ויודע שלא יוכל לכוון אפילו בפסוק הראשון כגון שנמצא במקום מסוכן ואין דעתו מיושבת עליו לכוון הסתפק הפתחי תושבה אם חייב לקרות קריאת שמע (משנה ברורה מהדורת דרשו, בביאור שם)

ד.מותר להפסיק רק לצורך פיקוח נפש:
חוּץ מִפָּסוּק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, שֶׁלֹּא יַפְסִיק בָּהֶם כְּלָל, אִם לֹא מִפְּנֵי מִי שֶׁיָּרֵא שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ:
(שו"ע, או"ח,סו,א)

2.גליית מבקש לנצח את העם ולשבור  את רוחו דרך הסחת דעתם מקריאת שמע:
וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים: {ב} וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים: {ג} וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם: {ד} וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת: {ה} וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת: {ו} וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו: {ז} (וחץ) וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו: {ח} וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי: {ט} אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ: {י} וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד: {יא} וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד: (פ) {יב} וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים: {יג} וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה: {יד} וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל: (ס) {טו} וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם: {טז} וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם (שמואל א,יז,א-טז)

{שמואל א יז-טז} ויגש הפלשתי השכם והערב אמר ר' יוחנן כדי לבטלן מק''ש שחרית וערבית {שמואל א יז-טז} ויתיצב ארבעים יום א''ר יוחנן כנגד ארבעים יום שנתנה בהן תורה (סוטה מב, ע"ב)

אולי ידע אותו רשע שמפני מצות קיום קריאת שמע אין נמסרים בידם כדאיתא לעיל, הלכך רצה לבטלן דוקא מקריאת שמע (חברותא, ע"פ ביאור באר שבע,שם)

הכוונה מרחיקה מזיקים:

שמע - הפסוק מתחיל בשי"ן ומסיים בדל"ת הרי שד, שהשדים בורחים מהקורא שמע בכוונה. (בעל הטורים, דברים ו ד)

3.חתן לא יכול לכוון בלילה הראשון כי הוא טרוד המצווה ולכן הוא פטור מק"ש:
חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה {י} הָרִאשׁוֹן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. מַעֲשֶׂה {יג} בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁקָּרָא בַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן. אָמַר לָהֶם, אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת (ברכות פרק ב משנה ה)

4.ריכוז בקריאת שמע:
ובקריאת שמע יהיה מאד נזהר שיוציא בשפתיו וישמיע לאזניו מאתים וארבעים ושמונה תיבות שבו, ויתן ריוח בין הדבקים, כדברי רבותינו בכל לבבך ועל לבבך וכיוצא בהן, ובכל אחד משלשה שמות האמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה יהיה, ולא יאריך באל"ף דאחד, ולא ימהר בח"ת לקרותה בחטף, ויאריך בדל"ת, עד שיחשוב בלבבו שבורא עולם הוא מלך למעלה ולמטה בשמים ובארץ, ובארבע רוחות העולם ממזרח וממערב מצפון ומדרום, ותהום רבה, ומאתים וארבעים ושמונה אברים שבו. ואם לא יוכל לכון כל כך יכון השם שהוא עתה אלקינו עתיד להיות אחד, ובכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פירוש קריאתו שהוא אדון כל. בכל לבבך בשני יצריך, יצר טוב ויצר רע, ובכל נפשך, אפילו נוטל נשמתך, ובכל מאדך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך. אשר אנכי מצוך היום, יפסיק עד יחשוב היום נצטוו לי. על לבבך, עד כאן כונת הלב ועקר קבלת עול מלכות שמים, ואפילו מהלך בדרך, נכון לעמוד עד שיגיע לעל לבבך, אך מפסוק ראשון יצא ידי חובה, מכאן ואילך יקרא כדרכו בכונה לפי כחו. כשיגיע לוקשרתם לאות על ידך, ימשמש בתפילין של יד, לוהיו לטוטפות בין עיניך ימשמש בתפילין של ראש, וכשיגיע לוראיתם אותו יעין בציציתו... (רבנו יונה, ספר היראה)

שנצטוינו לקרות בכל יום ערבית ושחרית פסוק אחד מן התורה שבסדר זה, וזהו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ועל פסוק זה נאמר ודברת בם בשבתך וגו'... משרשי המצוה, שרצה השם לזכות עמו שיקבלו עליהם מלכותו ויחודו בכל יום ולילה כל הימים שהם חיים, כי בהיות האדם בעל חומר נפתה אחר הבלי העולם ונמשך לתאוותיו צריך על כל פנים זכרון תמידי במלכות שמים לשמרו מן החטא, על כן היה מחסדו לזכותנו, וצונו לזכרו שתי העתים האלה בקבע ובכונה גמורה, אחת ביום להועיל לכל מעשינו שביום, כי בהיות האדם זוכר בבקר אחדות השם ומלכותו וכי השגחתו ויכלתו על הכל, ויתן אל לבו כי עיניו פקוחות על כל דרכיו, וכל צעדיו יספור, לא יתעלם ממנו דבר מכל דבריו, ולא יוכל להחביא ממנו אחת מכל מחשבותיו, הלא יהיה לו למשמר מחשבתו זאת והודאת פיו בדבר הזה כל היום ההוא, ויהיה לו הודאת הלילה בזה גם כן למשמר כל הלילה. ומפני שיסוד המצוה מה שזכרנו, חייבונו ז"ל בה בכונת הלב, ואמרו שאם לא כיון לבו בה לא יצא ידי חובתו, שאין אדם נזכר בשום דבר אלא אם כן ישים כונתו בו... (ספר החינוך, ואתחנן מצוה תכ)

5.אי הבנה בקריאת שמע:

קא קטיל ינאי מלכא לרבנן שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה ר' יהושע בן פרחיה אזל ערק לאלכסנדריא של מצרים כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח מני ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים אחותי בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה אמר ש''מ הוה ליה שלמא כי אתא אקלע לההוא אושפיזא קם קמייהו ביקרא שפיר עבדי ליה יקרא טובא יתיב וקא משתבח כמה נאה אכסניא זו א''ל אחד מתלמידיו רבי עיניה טרוטות א''ל רשע בכך אתה עוסק אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה כל יומא אתא לקמיה ולא קבליה יומא חד הוה קרי קרית שמע אתא לקמיה הוה בדעתיה לקבוליה אחוי ליה בידיה סבר מדחא דחי ליה אזל זקף לבינתא פלחא אמר ליה חזור בך א''ל כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה דאמר מר כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת: (סוטה מז,ע"א)

סיום: הכל הולך אחר ה- אחד:

1.אצל בני יעקב התבררה אחדות כוונתם לשם ה':
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים(בראשית מט,א)
...ענא אבונן יעקב ואמר להון אברהם אבוי דאבא קם מיניה פיסול ישמעאל וכל בני קטורה ויצחק אבא קם מיניה פיסול עשו אחי ואנא דחיל דלא יהי ביניכון גבר לביה פליג על אחוי למיזל למפלח קדם טעוון אוחרניין ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כולהון כחדא ואמרין שמע מינן ישראל אבונן י-י אלהנא י-י חד עני יעקב אבונן ואמר יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין: (תרגום ירושלמי,שם)


2.אחדות הפכים:
ה' אלקינו ה' אחד- ה'- מידת רחמים, אלוקינו- מידת הדין.שני הפכים אלה הטוב והרע, תדעו שה' אחדשהכל רק רחמים טוב וחסד רק הרצון הוא ממך שתטהר כוחותיך ותברר  הקדושה מן הטהרה ( רבי איצ'לה מוולזין, מילי דאבות)

3.אחדות ה' - בדרך השלילה:

יחוד השם יתברך. כלומר שנאמין שזה שהוא סברת הכל אחד. ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניין שמקבל החילוק לאין סוף. אבל הוא השם יתברך אחד באחדות שאין כמותה אחדות. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". (הקדמת רמב"ם לפרק "חלק", י"ג עיקרים)

4.להתרכז בדבר אחד כדי לכוון את אחדות ה':
ע"מ שהאדם ירגיש במלוא איבריו ודעתו את אחדות ה' עליו להיות מרוכז בעניין אחד בלבד- קריאת שמע ולכן כל האיסורים על הסחות הדעת וההפסקות והכוונות (ענ"ד)

בשולי הדברים: בשביל לכוון- כדאי כל הזמן לחדש

בקריאת שמע כתיב "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו'), ואמרו ז"ל שיהיו בעיניך כדיוטגמא (הכרזה) חדשה, שיהי לך כדבר חדש המעורר התענינות רבה. ודבר זה הוא תנאי ראשון לקריאת שמע, למה, כי בלי זה, ההרגל מפסיד כל התבוננות וכל אפשרות של הכרה רוחנית. וידוע שבני אדם אין רואים את הנס שבטבע מחמת כח ההרגל... ואיך עושים קריאת שמע, שקוראים פעמיים בכל יום, כדיוטגמא חדשה? התשובה היא, בעיון. כי אין עיון בלי חידוש, וכל חידוש מעורר הלב ושובר ההרגל... (מכתב מאליהו, חלק ה עמוד כד)