שמות: גלות מצרים ודיבורי תפילה

פתיחה: מדוע היו צריכים לשקר לפרעה כדי לצאת ממצרים?


וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵינוּ: (שמות ג,יח) 


חלק א: האיבר הדומיננטי ביציאת מצרים : הפה

0.מדוע ירדו למצרים?

א.גלגולו של דיבור:
וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. (הגדה של פסח)
יש לפרש "וירד מצרימה" לא מדעתו רק אנוס.ומהו החטא שגרם לירידתו מצרימה? "על פי הדיבור".בגלל שקיבל יעקב אביו דיבה רעה מיוסף על אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים (טללי אורות,בשם המגיד מפלאצק מגיד צדק)

ב.הירידה למצרים  בשל רעב הקשור בפה:
וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם:כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר:(בראשית מה,ו-ז)

1. פרעה ומשה:
א.פרעה- פה רע: 
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ-ה-וָ-ה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:(שמות ה,ב)
כל עניינו של פרעה הוא פה רע לדבר דיבורי רעי ם, ותיקונו פסח פה ה סח בנפלאות הבורא. (הרב יצחק גינזבורג)

ב.משה-כוחו וחלשתו בפיו: 

 ב1:הרג את המצרי בפיו:
וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: (שמות ב,יד)
 הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו  בשם המפורש (רש"י,שם)
ב2:כבד פה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:(שמות ד,י)

ג.מדוע היה כבד פה?
...ולזאת הסיבה נשלם משה בכל שלמות נביא, להאמין שענינו בכח אלהי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדיבור הצח, יען לא יחשב שהיות ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו, היה לצחות דברו כמו (שאמר) [שיאמר] על מי שהוא צח הדיבור שימשיך ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת, והדבר בהפך למי שהוא כבד פה וכבד לשון, שהאמת לא יקובל ממנו רק לחוזק הגלותו, ולזה הוסר בהשגחה, לא היה דבר נופל במקרה(דרשות הר"ן,ה)

ד.הויכוח עם הקב"ה על השליחות סובב סביב הפה והדיבור:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-הֹ-וָ-ה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:  וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְ-ה-וָֹ-ה:  וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר
(שמות ד,י-יב)

3.המיילדות העבריות מכונות על שום דיבור והאכלה- הקשורים בפה:
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה:(שמות א,טו) 
שפרה. זו יוכבד, על שם שמשפרת את הולד: פועה. זו מרים,  על שם שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה (סוטה יא:):  (רש"י, שם)

4.השעבוד החל בעבודת פרך-פה רך:
 וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, בְּפֶה רַךְ, נָטַל סַל וּמַגְרֵפָה, מִי הָיָה רוֹאֶה אֶת פַּרְעֹה נוֹטֵל סַל וּמַגְרֵפָה וְעוֹשֶׂה בִּלְבֵנִים וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה, מִיָּד הָלְכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת וְעָשׂוּ עִמּוֹ בְּכָל כֹּחָן, לְפִי שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי כֹּחַ וְגִבּוֹרִים, כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם נוֹגְשִׂים וְאָמַר לָהֶם חַשְּׁבוּ אֶת הַלְּבֵנִים, מִיָּד עָמְדוּ וּמָנוּ אוֹתָם, וְאָמַר לָהֶם כָּזֶה אַתֶּם מַעֲמִידִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם (במדבר רבה,טו,כ)

5.שמירת הלשון- יוסף שמר על לשונו וזה מה שהצילו במצרים וכך גם ב"י שמרו על לשונם:

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם(בראשית מה,יב)
... ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י.):(רש"י,שם)

רַב הוּנָא אָמַר בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה(ויקרא רבה,לב,ה)

6.לשון הרע- גאולת מצרים התעכבה בשל המלשינים שזהו חטאו המרכזי של הפה:
א.המלשינים-סיבת הגלות:
...וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב,יד)

ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל(רש"י,שם)

ב.האותות- רמזו על תיקון חטא לשון הרע אצל בני ישראל:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה (מזה) מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:  וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:  ...
 וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:  וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:( שמות ד,ב-ז)

ב1:אות הנחש:
והקרוב אלי לומר בזה כי אות ראשון מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה כמ"ש (תהלים קי.ב) מטה עזך ישלח ה' מציון וגו', ואח"כ בחטאם נעשו לנחש, כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה וע"י שסיפר לשון הרע בבוראו (שמו"ר ג.יב) הושפל מלא קומתו ארצה, כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה וע"י שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דבה ע"כ נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר, וכאשר סרה הסבה אשר גרמה להם שפלותם יחזרו למעלתם, וזה"ש מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש, כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש. (כלי יקר,שם)

ב2:אות הצרעת:

...והראה לו הקב"ה שבטלה הסבה כי מעתה אין בהם עוד לשון הרע, ורמז לו הענין במה שנאמר הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה מצורעת כשלג. ולדעת רז"ל (שמו"ר ג.יג) נצטרע על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר והן לא יאמינו לי, וזה מופת שאין בישראל עוד בעלי מחלוקת ולשון הרע שאילו היו בהם בעלי מחלוקת ולשון הרע לא היה משה נענש עליהם(כלי יקר,שם)

7.דיוק בדיבור:
א.פרעה נזהר בדבריו אל עמו:
הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א,י)
ועלה מן הארץ. על כרחנו. ורבותינו דרשו, כאדם שמקלל עצמו, ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאלו כתב, ועלינו מן הארץ והם יירשוה (רש"י,שם)

ב.משה נזהר בדבריו כלפי פרעה:
וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב (שמות ה,ג)
פן יפגענו. פן יפגעך היו צריכים לומר, אלא שחלקו כבוד למלכות. פגיעה זו, לשון מקרה מות הוא: (רש"י,שם)

חלק ב: התפילה והדיבור

1.מחשבה יוצרת מציאות:
שלא לאכול הפיגול. ופיגול הוא קורבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה. 
ופסול המחשבה הוא, כגון שהסכים בדעתו בעת הזביחה או בעת ההקרבה שיאכל מאותו קורבן אחר זמן המוגבל לאכילתו, או יקטיר ממנו מה שטעון הקטרה אחר זמן המוגבל להקטרה, שאכילת המזבח ואכילת אדם הכל נשמע בלשון אכילה. ובאר הכתוב, שהאוכל ממנו שישא עון, שנאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל וכו' והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ונשיאת העון בכאן הוא כרת, כמו שנלמד בגמרא (זבחים כח ב) בגזרה שוה. 
(קמד. שלא לאכול פיגול - ספר החינוך)

2.תפילה היא בדיבור מעשי והמילים עולות עד כסא הכבוד:

אמר רשב"י על רזא דא אסור לאדם שיטעום כלום עד דייכול מלכא עילאה ומני איהי צלותא. 

<אמר רבי שמעון בר יוחאי על סוד זה אסור לאדם לטעום כלום עד שיאכל המלך העליון ומה היא אכילתו היא תפילה>
 ודע כי יש אנשים ששואלים אחרי שהקדוש ב"ה יודע לבות בני אדם ורחמנא ליבא בעי. מדוע הצריכו רז"ל להוציא התפלה בפה ולא יספיק בה המחשבה לבד. ועל דרך הקבלה יש לך לדעת כי כל עניני התחתונים צריכין לצאת בפועל או במעשה דהיינו מצות המעשיות או בדיבור כגון תפלה ותלמוד תורה ועקיצת שפתיו הוי מעשה ואינו מספיק הכוונה לבד:

אמרו בספר הזוהר [אדרא זוטא רצ"ד א'] בפסוק כי עוף השמים יוליך את הקול בלשון הזה 

כל מה דחשיב בר נש וכל מה דאסתכל בלביה לא עביד מלה עד דאפיק בשפוותיה והוא אתכוון ביה. 

<תרגום - כל מה שחושב האדם וכל מה שיסתכל בלבו אינו עושה בזה דבר עד שמוציא בשפתיו, והוא נתכוון לזה>.

 וההוא מלה דאפיק מתבקע באוירא ואזלא וסלקא ומטאס בעלמא ואתעביד מיניה קלא.

 <ואותה המלה שהוציא מתבקעת באויר והולכת ועולה ועפה בעולם ונעשה ממנה קול>. 

וההוא קלא נטלין מארי דגדפין וסלקין ליה למלכא ועייל באודנוי.

 <ואותו הקול לוקחים אותו בעלי הכנפים ומעלים אותו אל המלך ונכנס באוזניו>. 

הה"ד וישמע יי' את קול דבריכם. וישמע יי' ויחר אפו. <זה שכתוב "וישמע יי' את קול דבריהם", "וישמע יי' ויחר אפו">. 

ובגין כך כל צלותא וכל בעותא דבעי בר נש מקמיה דקב"ה בעי לאפקא מילין בשפותיה דאי לא אפיק לון לאו צלותיה צלותא ולאו בעותיה בעותא. 

<ומשום כך כל תפלה וכל בקשה שמבקש האדם לפני הקב"ה צריך להוציא המלים בשפתיו. שאם אינו מוציא אותן בשפתיו אין תפילתו תפילה>. 

וכיון דמיליא נפקין מתבקעין באוירא וסלקין וטאסין ואתעבידו קלא ונטיל לון מאן דנטיל ואחיד לון לכתרא קדישא ברישא דמלכא. 

<וכיון שהמלים יוצאות מתבקעות באויר ועולות ועפות ונעשו קול, ולוקח אותן מי שלוקח ומאחד אותן לכתר קדוש בראש המלך>(פירוש הרקאנאטי על התורה - פרשת וירא )

3.אפילו בתפילת עמידה-תפילת הלחש- צריך להשמיע לאזניו:
 אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה {שמואל א א-יג} וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו (ברכות לא,ע"א) 

4.הרהור מול דיבור:

א.האם הרהור הוא כדיבור או לא?

ישנן מצוות שמתקיימות על ידי דיבור, כמו תפילה, קריאת שמע וברכת המזון. ונחלקו האמוראים בשאלה, האם בדיעבד גם על ידי הרהור אפשר לקיים מצוות אלו. לדעת רבינא הרהור כמוהו כדיבור, והמהרהר בליבו את התפילה או הברכה – יצא ידי חובתו. לעומתו סובר רב חסדא שהרהור אינו נחשב כדיבור (ברכות כ, ב). ואף שיש אומרים שהרהור נחשב כדיבור (רמב"ם, סמ"ג, ריא"ז), למעשה דעת רוב הראשונים שהלכה כדעת רב חסדא, והרהור אינו נחשב כדיבור (ר"ח, תר"י, או"ז, רא"ש, ראב"ד ועוד). וכן נפסק בשולחן ערוך לעניין קריאת שמע (סב, ג), ולעניין ברכות (קפה, ב; רו, ג).[2]

ב.חיתוך המילים בשפתיים:
אם חיתך את האותיות בשפתיו, למרות שלא השמיע את קולו לאוזנו – יצא בדיעבד, הואיל ועשה איזה מעשה בהנעת שפתיו. אמנם לכתחילה, בכל המצוות שמתקיימות בדיבור, צריך המדבר להשמיע את קולו לאוזנו.

ג.הגבהת הקול בתפילה:
יש חלקים בתפילה שנאמרים על ידי כל הציבור, כדוגמת עניית אמן וקדושה שהקהל עונה אחר החזן, שאותם לכתחילה אומרים בקול. ובמיוחד יש להקפיד לענות בקול רם על הקדיש, שיש בזה כבוד שמיים, שכל הקהל עונה במקהלה "אמן" (שו"ע נו, א). ואמרו חכמים שעל ידי עניית "אמן, יהא שמיה רבא" בקול רם, מתבטלות גזרות קשות. וכן נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון של 'שמע' בקול רם, כדי לעורר את הכוונה (שו"ע סא, ד).

ד.השמעת המילים לאוזן המתפלל:
שאר התפילה, כדוגמת פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה ושאר מזמורים, אומרים בקול רגיל. ולכל הפחות באופן שישמיעם לאוזנו. ואם רק חיתך את האותיות בשפתיו בלא שהשמיע את קולו לאוזנו – יצא.

תפילת עמידה, שהיא פנימית ועמוקה, נאמרת בלחש. לדעת רוב הפוסקים, גם בתפילה בלחש לכתחילה צריך המתפלל להשמיע את המילים לאוזנו, אלא שיזהר ששכניו לא ישמעוהו (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולפי מנהג רוב המקובלים, בתפילת לחש לכתחילה צריך לחתך בשפתיים בלבד בלא להשמיע את הקול לאוזנו (כה"ח קא, ח).

ה.החשיבות של להשמיע את קולו בתפילה:
אפשר ללמוד מדין זה רעיון כללי, שאין די במחשבה בלבד, כוונה טובה ללא מעשה איננה מספיקה. הרי הנשמה שבפנימיות הלב טהורה, האתגר הוא לגלות את טוּבה כלפי חוץ ולתקן את העולם, ולכן צריך לבטא את התפילה על ידי השמעת קול, ולכל הפחות על ידי הביטוי בשפתיים (מהר"ל נתיב העבודה פרק ב).

(פניני הלכה > > תפילה > > פרק א - יסודות הלכות תפילה > > ט – להשמיע לאוזנו ודין )


5.שלושת הרגלים כנגד- דיבור מעשה מחשבה:
הג' מועדות הם נגד ג' בחי' דיבור מעשה מחשבה. כי בפסח נפתח הפה של איש ישראל והדיבור לכן פה סח לכן נתקן מגילת שיר השירים כדכ' במד' נשיר למי שעשאנו שירים בעולם כדכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ובשבועות בחי' המחשבה והדעת שהוא קבלת התורה. ובסוכות בחי' המעשה כדכתיב ולקחתם לכם והישיבה בסוכה והקפות ונענועים שזה כולל כל תנועות הגוף.(שפת אמת ויקרא פסח תרמ"ב)

שלוש קומות בתפילה:
התפילה יש דיבור- הפעולה הראשונית, מחשבה-הכוונה הנלווית לדיבור התפילה ומעשה- מדרגה שבה התפילה מעשה את המציאות ומשפיעה עליה (ענ"ד)



סיום: ה' העניש את פרעה ומצרים מידה כנגד מידה ועם כל זה משה רבנו לא אמר דבר שקר

וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵינוּ: (שמות ג,יח) 

ועם כל זה לא אמר שאחרי שלשת ימים ישובו, אלא שילכו במדבר דרך שלשת ימים. וכן היה, שהלכו שם כל אותו זמן וזמנים אחרים. הנה אם כן לא שקר משה בדבריו... (אברבנאל על שמות - פרק ג פסוק טז-כב )

וטעם ב' כי ה' מודד מדה כנגד מדה ואמרו ז"ל (סוטה י"א:) כי המצריים נתחכמו על ישראל לשעבדם בתחלה בפה רך ואחר כך בפרך והשופט בצדק מדד במדה עצמה כי מתחלה בפה רך נלכה ג' ימים השאילונו כספיכם שמלותיכם וגו' ואחר כך בפרך, ועל כל פנים נתחכם האדון שלא יצא גם מפי ישראל דבר שקר כנזכר (מיכה ז') תתן אמת ליעקב: (אור החיים,שם)


שורה תחתונה: המקפיד על דיבורו זוכה שגם תפילותיו יתקבלו
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:(שפת אמת,מטות,תרל"ד)